פסק-דין בתיק ת"ק 36860-12-11

1.      פסק דין בתביעה קטנה שהוגשה על ידי התובע, אחראי לנזקי רכוש הנתבע בתאונת דרכים, להשבת סכומים ששולמו, לטענתו, ביתר.

2.      עיקר התשתית העובדתית, אם כי לא כולה, אינה במחלוקת של ממש.

א.            התובע, נהג משאית, גרם נזק בתאונת דרכים לרכבו של הנתבע ובמאמר מוסגר יצוין כבר בשלב זה, שעצם קבלת האחריות בלא כל צורך בהכרעה שיפוטית בין הצדדים, יש בה, ולו גם במידה מסוימת, כדי לתמוך במהימנותו.

ב.             במועד סמוך (ונחלקים הצדדים האם ביום התאונה ממש או מעט לאחר מכן, לאחר פגישה שנקבעה, במוסך בו הייתה מכוניתו של הנתבע, כטענת הנתבע), שילם התובע לנתבע 2,350 ש"ח ובנסיבות העניין נמצא טעם להביא את כל האמור במסמך עליו חתם באותו מועד הנתבע:

לכל המעוניין

אני הח"מ קיבלתי ממוחמד עבידייה 2,350 ש"ח ע"ח תאונת דרכים שהתקיימה בתאריך 28.7.2010 בבית צפפא בין רכב מזדה 8328956 למשאית מס. 8278759

איתמר ניר 039987466. 

ג.             למרות האמור פנה הנתבע לחברת הביטוח שכיסתה את נזקי הרכוש של המשאית וזו, בתביעת שיבוב, תבעה לימים את התובע. בראשית 2011 הושגה בין הצדדים לתביעה דהתם פשרה, שככל הנראה אף קיבלה תוקף של פסק דין, לפיו חויב התובע בסכום כולל של 4,355 ש"ח (נזק בצירוף אגרה ושכר טרחת עו"ד במתכונת דומה למקובל).

התביעה להשבת סכום זה - במוקד התביעה דנן.

3.      על יסוד משקלם המצטבר של הטעמים הבאים הגעתי לכלל מסקנה שמגיעה לתובע השבת הסכום ששילם בהסדר הפשרה. להלן - טעמיי.

א.            קודם שאגיע לגופם של שיקולים אציין שייתכן ונכון היה עושה התובע, הוא הנתבע בתביעת השיבוב, אילו צירף כבר לאותה עת את הנתבע דנן, איתמר ניר, כצד שלישי, באופן שמאפשר היה פסיקה שתיתן ביטוי למכלול טענות הצדדים. ואולם, הגם ששכר התובע עורך דין, לא קיבלו טענותיו את הביטוי ההולם, והנה אנחנו כאן. עם זאת, מחויב בית המשפט למאמץ לעשיית צדק, ושעה שזכאי בעל דין להשבת כספים, ומנגד, ניזוק שייתכן וגבה יותר מכפי המגיע לו, על בית המשפט לפסוק בהתאם. ומכאן לשיקולי בית המשפט לגופם.

ב.             יש להעמיד את התובע בחזקתו שפועל הוא בהיגיון סביר ומשעה שנכון הוא לשלם לניזוק סכום הגיוני, סביר שראה הוא בכך משום סילוק כללי של חובו כלפי הניזוק.  אין היגיון רב להניח, שיתנדב התובע לשלם 2,350 ש"ח ביודעו, ולמצער, בנסיבות בהן היה עליו לדעת, שלמחרת היום צפוי הוא להוסיף ולהיתבע לתשלום סכומים נוספים. לשון אחר: בשלמו זמן קצר ביותר לאחר התאונה את הסכום הנ"ל, קודם שהוגשה תביעה, וכנראה גם קודם שידע אודות מעורבות חברת הביטוח של הנתבע בעניין, הניח התובע ואף רשאי היה להניח שבכך, מבחינתו, מגיעה הפרשה כדי סיומה. כלל ועיקר: משהסכים הנתבע לקבל את הסכום המוסכם, הסכים גם לכך, שלא יידרש מהמזיק לשלם מעבר לסכום זה.

ג.             יתר על כן, כלל נקוט בידינו, שראוי במצבי ספק לפרש מסמך כנגד מי שניסח אותו, בפרט ובפרט, כשמי שניסח את המסמך דובר עברית, וכך הרי מנוסח גם המסמך, ומי שבצד שמנגד, אינו קורא כלל עברית, וכוונתנו, כמובן, לתובע. אין במסמך כל ביטוי לכך שמדובר בתשלום חלקי. אין במסמך גם ביטוי כלשהו לכך שבדעת הניזוק לערב את חברת הביטוח שלו (או, שכבר עשה כן). מכאן, שראוי לפרש את המסמך כפשוטו, כמסמך המצביע על נכונות של הנתבע, כי לאחר שקיבל לידיו את הסכום הנקוב, 2,350 ש"ח, הגיעה הפרשה לסיומה. וממילא, אם לאחר זאת פנה לחברת הביטוח שלו ולימים הגישה זו האחרונה תביעת שיבוב כנגד התובע, מחויב הנתבע לשיפוי מלא. אין הדעת נותנת שבשלב מאוחר זה, ולאחר ההסכמה האמורה, יחויב התובע בסכום נוסף, כמעט כפול מכפי המוסכם:

הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין... אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח, שהרי אם הוא - שדאג לענייניו - יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר;... לשון אחר, הצד השני, שלא הייתה לו גישה למלאכת הניסוח, זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית העולה מן הנוסח שהוכן על-ידי חברת הביטוח, שהיא מבחינתו של הצד השני הנוחה ביותר לו. כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני... אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך.." [ראה בדברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) מ. שמגר ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אהרון מוריאנו, פ"ד מח (4), 70, 77-76] .

הוא שאמרנו: מגן עיקרון זה על ההסתמכות של הצד שסמך על המנסח, ולכך משמעות יישומית רלוונטית עד מאד גם בפרשה זו.

ד.             ואולם, דיון בסכום הנזק הכולל מפריך לחלוטין את טענות הנתבע. בהתייחסו לנזק הכולל, היפנה התובע לחשבונית המוסך שהוגשה לבית המשפט, 4,344 ש"ח, ולמסמך שנזכר כבר בעניין ההשתתפות העצמית, וממנו למדים אנו על 3,482 ש"ח ששולמו לנתבע (וייתכן שהכוונה למוסך שתיקן את מכונית הנתבע, כך המסקנה המתבקשת מהמסמכים), בגין הנזק שנגרם. עוד נמצא להזכיר את תביעת כלל וסכום הפשרה - 4,355 ש"ח. ברור אפוא, שזהו, לערך, סכום הנזק, כארבע אלפים ש"ח, אולי בתוספת מע"מ. ואולם, גרס הנתבע שנזקו מגיע כדי 8,000 ש"ח, בקירוב (בבית המשפט אף הזכיר הנתבע ירידת ערך אך לא שם לב שסכום ירידת ערך שנקבע לו במסמך זה עומד על 0 ש"ח). ועתה, אם ישאל השואל היכן ניתן ביטוי לסכום שקיבל הנתבע במזומן מהנתבע, לנתבע פתרונים. הנתבע כלל לא העלה על דעתו להתייחס לכך בבית המשפט. וחשוב לא פחות: אפילו סברתי להניח, שבנסיבות כאלה ואחרות ראוי היה לחייב את התובע במלוא הנזק, משום מה, לא סבר הנתבע להציג לי חוות דעת שמאית. מכאן, שבכל מקרה, ואפילו אתעלם לרגע מהמסמך עליו חתם הנתבע, לא חייב היה הנתבע יותר מאשר את סך נזקו, לכל היותר כ - 4,500 ש"ח. לנזק בשיעורים שנטענו על ידי הנתבע, אין ראיות.

ה.            ער אני לנסיון הנתבע להסביר, מדוע היה הגיוני מצידו לקבל 2,350 ש"ח במזומן במוסך, למרות שבמקביל היה בדעתו לקבל כל שניתן מחברת הביטוח, ואולם עד למועד כתיבת פסק דין זה לא עמדתי על הטעם שבטענותיו. גם נסיון הנתבע להסביר כיצד מתיישב סכום זה עם נזקו, לוט בערפל סמיך. ההשתתפות העצמית -  שיעורה 861 ש"ח בלבד, ירידת הערך שנקבעה למשאיתו עומדת על שיעור של 0 (אפס) אחוז, וגם האסמכתא בדבר נזק בגין אבדן הנחה בפרמיה עקב התביעה אינה מיישבת את החשבון. האמת טמונה כנראה בעובדה, שהניח הנתבע ואולי קיווה, שחברת הביטוח שכיסתה את משאיתו, לא תחזור למזיק, ובאשר אין המדובר במשפטן, אולי לא ידע הנתבע, או לא רצה לדעת, שקיים מושג של תביעת שיבוב: קיווה הוא, כנראה, ליהנות מהסכום שהמזיק הסכים לשלמו, ובמקביל לתקן את מכוניתו על חשבון חברת הביטוח שלו. דפוס התנהלות זה, בו בחר הנתבע, משובש, ועתה יהא עליו להשיב לתובע את מלוא הסכום ששילם זה האחרון, לאחר שהובטח לו, בכתב, שלאחר תשלום הסכום המוסכם, 2,350ש"ח, יוכל לשכוח מהפרשה.

4.      סופו של סיפור מלמד על פרשה בה נגרם לנתבע נזק שאת שיעורו אין לדעת בוודאות באשר לא סבר הוא להציג לבית המשפט את חוות הדעת שנערכה בעניין, אך ממקבץ הראיות עולה שהמדובר בכארבע אלפים חמש מאות שקלים, לכל היותר. הנתבע מצא עצמו מחויב בקרוב לשבעה אלפי שקלים, וזאת, עוד לאחר הסכמת הנתבע לפטור אותו מכל חבות לאחר תשלום של 2,350, ששולם לידיו במזומן (!). התובע שילם, אפוא, מעבר לכפי שהגיע ממנו, הנתבע קיבל (במזומן + בשווי כסף, באמצעות תיקון מכוניתו), יותר מכפי נזקו. וכל זאת, עוד לאחר שהתובע היה הגון דיו להכיר באחריותו ולשלם לנתבע, אך בה בשעה שהנתבע, עצמו, לא הוטרד מהנזק העודף שגרם לתובע, ולגביו, ספק אם אוכל לקבוע כלאחר יד שפעל הוא בתום לב, והנה אנחנו כאן.

מחויב בזה הנתבע בהשבת מלוא הסכום ששילם התובע לחברת כלל, וחסד עשה התובע עם הנתבע (או שטעה), כשלא הוסיף לתביעה גם את שכר טרחת עורך הדין ששכר כדי להתגונן מול תביעת חברת כלל.